השבוע פרסמה ממשלת ישראל את תוכניתה לפיתוח כלכלי של הקהילה הערבית בעלות של 15 מיליארד (בערך). במטרה לקדם את הקהילה הערבית מבחינה כלכלית וחברתית, קהילה זו אינה מיוצגת בממשלה ואינה תומכת בה ברמה המדינית.
אבל הדבר החשוב ביותר כאן הוא שהתוכנית הממשלתית הזו מכילה סימני שאלה מרכזיים ונושאת איתה סיבות לספק, והיא מכילה כשלונות רבים המצדיקים את הספקנות שלנו לגבי כנותה, יעילותה ותקפותה. מה דורש דיון וחוות דעת על זה, על סמך היגיון, ראיות, הוכחות ואינדיקטורים.
יש לשאול תחילה: האם הסכום המוצע בלוח זמנים (חמש שנים) הוא סכום שיוצא בפועל כראוי? האם זה מספיק לצורכי הקהילה הערבית? האם זה בא בהקשר של חדשות טובות חדשות?? או שמא בין התקציבים מלכתחילה חלק ממנו הוקצה לקהילה הערבית באמצעות תקציב משרדי הממשלה השונים (כלומר, מדובר בהרחבה של התקציבים הקיימים וסניף מהם)? במילים אחרות, כמה מהתקציב הנוסף הושג להשקעה בקהילה הערבית כדי לגשר על הפערים עם הקהילה היהודית ולא באמצעות מה שמוקצה לקהילה הערבית? למה לקרוא לזה תכנית הפיתוח ולא תכנית גישור הפערים, כפי שנאמר בדרישות משלחת המשא ומתן?
אולי התשובה לשאלות הללו מורכבת: כי הסכום הנדרש להשגת שוויון מלא הוא הרבה יותר מזה, ולהערכתי הוא מסתכם בכמעט 60 מיליארד שקל בלוח זמנים של עשר שנים.
הסכום הזה שאני מציע עכשיו (60 מיליארד) הוא לדעתי הצעה סבירה, וניתן לחסוך אותו אם ניקח בחשבון שהממשלה מעלה את סכום התוצר הכללי ב-22 מיליארד שקל בשנה. אז אנחנו מסיקים מכך שבחברה צודקת ניתן להקצות מהתקציב לקהילה הערבית 6 מיליארד שקל וזה פרופורציונלי לחלוטין לאחוז הערבים באוכלוסיית המדינה.
לגבי הרמה המעשית והמקצועית, אין ספק שהדיבור על תכנית מקיפה נראה חשוב ממבט ראשון בכיוון של טיפול בסיסי, אבל אני מאמין שתכנית זו ברוב תחומיה מלאה בפערים, אפופים בעמימות, ומפספס את המטרה בזמנים אחרים. דוגמאות לפגם זה הן:
בתחום החינוך: אתה מוצא את זה עוסק בשיפור הכשרת המורים, פיתוח החינוך הבלתי פורמלי, שיפור איכות החינוך וחידוד זהות התלמיד. תוך התעלמות מבעיות היסוד הקשות כמו היעדר כיתות בבתי הספר, אי הוספת שעות הוראה, והזנחה של הפעלת החינוך הטכנולוגי, שבתורו מבסס את הבסיס לפתיחת מקומות עבודה בעתיד.
בתחום הקצאת קרקעות להקמת אזורי תעשייה: התכנית מתייחסת לאזורי תעשייה משותפים ליישובי מגורים יהודים וערביים. הגדרה מורחבת זו של אזורי תעשייה משותפים תגביר ותחזק את הספקות לגבי מידת היעילות של נושא אזורי התעשייה המשותפים. יש לנו ניסיון קודם, כפי שקרה בחוויה (סכנין-משגב), שבה הנהנה הבולט מניסיון זה היה יישובי המגורים היהודיים במונה באמצעות גביית מיסים ופתיחת מקומות עבודה חדשים. באוכלוסייה היהודית.
דוגמה נוספת שנוכל לסקור באמצעות סעיף העבודה בתוכנית הממשלתית: היא מייחסת חשיבות רבה למרכזי הכוונה תעסוקתית ושיקום באמצעות חברת אל-פנאר, אך התוכנית מתעלמת ממנגנון יצירת מקומות עבודה והזדמנויות עבודה בתוך כפרים וערים ערביות, בהתחשב בכך שמרכזי הדרכה אלו ממקדים את עבודתם בהפניית הקהילה הערבית לרשימת משרות ולא ביצירת משרות חדשות.
בתחום הדיור ממנו סובלים כל שכבות החברה הערבית: התוכנית מתייחסת לעשר ערים ערביות גדולות בבנייה רב-שכבתית, מתעלמת משאר האזורים הערביים ומתעלמת מהרחבת תחומי ההשפעה של הרשויות המקומיות הערביות. תוך התעלמות מוחלטת מאחת הדרישות הבולטות של משלחת המשא ומתן הערבית, המשנה את נוסחת המתנות הרגילות המוענקות לרשויות. הרשויות המקומיות הערביות הן אותן תרומות שעדיין לא מצליחות לעמוד בקצב החברתי-כלכלי של הרשויות המקומיות הערביות.
מדובר בתוכנית שלא הביאה בחשבון שום נייר עבודה או תוכנית שהציגה משלחת המשא ומתן הערבית לממשלה, אם נניח שהמשלחת נשאה תוכנית מקצועית ותפיסה הגונה של גודל הנושא, והיא לא. מציעים לשנות את אמצעי הקצאת התקציב הקשורים לחלקה של הקהילה הערבית.
סימן שאלה מרכזי נותר מרחף מעל מקורות המימון שלו, שכן כל סעיפי התוכנית והשטחים המוצעים בה ממומנים מתקציב היסוד של כל משרד ממשלתי, כלומר הסכום הנוסף שהושקע בקהילה הערבית באמצעות התוכנית המוצעת אינו עולה על 2.5 מיליארד שקל (בערך).
זה מוכיח את קיומה של הונאה. למשל, משרד החינוך, באמצעות התקציב הרגיל, מציע שיש צורך לעבוד על שיקום מורים… אז מה חדש בתוכנית בנושא?
לא ברור אם מפלגה מחוץ לממשלה תשתתף במעקב אחר יישום תכנית זו ובעלת מקצועיות וכישורים המוכשרים לתפקיד זה, כי שמירה על התכנית בשליטה וברשות השרים תחזיר אותנו ל- הדוגמה של תוכנית המיליארד בשנת 2000, שלא נשאה דבר ולא הביאה שום תמורה לקהילה הערבית.
הספק יישאר דומיננטי לגבי האפשרות ליישם את התוכנית במהלך חמש השנים הקרובות בקהילה הערבית, ולכן נמשיך לעסוק בהצעת התוכנית הממשלתית בשתי מסגרות: קבלת פנים בזהירות רבה. דהיינו, מברכים על היוזמה תוך אי עמידה בחיבוק ידיים ודרישה להתערבות בפועל של ועדת המעקב הערבית העליונה ומציעה את השינויים הנדרשים כדי לעבור לשלב של גישור הפערים וביטול ההבדלים בין שתי הקהילות ואי הסתפקות ב. הרעיון של פיתוח והתגברות על אפליה בין הקהילה היהודית והערבית.
